פטור ממזונות במקרים של משמורת משותפת בעקבות פסק דינו של ביהמ"ש העליון – האמנם?
ביום 19.7.17 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון בהרכב מורחב של 7 שופטים בבע"מ 919/15 ו-1709/15 (להלן: "פסק הדין"). פסק הדין שינה את ההלכה אשר הייתה נהוגה עד אותה עת בכל הנוגע למזונות ילדים והוכתר עד מהרה בתקשורת כפסק הדין שמבטל מזונות ילדים במקרה של משמורת משותפת. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן הפער בין כותרות העיתונים לבין המציאות גדול, כפי שמצאתי את עצמי מסבירה שוב ושוב בימים שלאחר מתן פסק הדין ללקוחות הרבים שפנו אליי בבקשה להגיש תביעה אשר תפחית את גובה סכום המזונות אותו נפסק כי עליהם לשלם עבור ילדיהם. אכן, פסק הדין החדש טומן בחובו שינוי משפטי רדיקלי, אולם יישומו בפועל עלול להתגלות במקרים רבים כרדיקלי הרבה פחות.
עד למתן פסק הדין, הוטלה החובה לשאת בצרכיו ההכרחיים של ילד עד גיל 15 אך ורק על האב ככל שמדובר היה בזוגות יהודים. בפועל, מכיוון שפסקי הדין לא קבעו חיוב מדורג שהולך ופוחת עם הגיל, התוצאה הייתה כי חובת המזונות עד גיל 18 הוטלה על האב, כאשר מגיל 18 ועד תום השירות הצבאי הופחת החיוב והועמד על 1/3. חיובם של אבות במזונות ילדיהם היה מורכב משלושה חלקים: מזונות בסיסיים אשר גובהם המינימלי כ-1,400 ₪ לילד, מדור (שכר דירה או תשלומי משכנתה של האם בתוספת הוצאות החזקת הבית) בשיעור של 30%-50% מההוצאה הכוללת בהתאם למספר הילדים והשתתפות בהוצאות חינוך ובריאות חריגות אשר שיעורה עמד בדרך כלל על 50%. משך שנים רבות חוייבו אבות לשאת בכל ההוצאות האמורות וזאת ללא כל קשר לשאלה כמה ימים בשבוע שוהים הילדים אצלם ומהו יחס ההכנסות בינם לבין האם.
עם השינויים החברתיים אשר התחוללו במדינת ישראל בעשורים האחרונים, במסגרתם החלו נשים לקחת חלק הולך וגדל בפרנסת המשפחה ואילו גברים החלו לקחת חלק הולך וגדל בטיפול בילדיהם, גרם הדין הנוהג בכל הנוגע למזונות ילדים לאי צדק הולך וגובר במקרים רבים. דווקא האבות "החדשים" אשר בחרו לקחת חלק מלא בטיפול במשק הבית ובילדים באופן שאיפשר לבנות זוגם להתפתח גם הן מבחינה מקצועית וכלכלית, מצאו עצמם במצב הקשה ביותר במקרה של גירושין. בעוד שבמהלך הנישואין חלקו בני הזוג הן את עול פרנסת המשפחה והן את נטל הטיפול בילדים, מצאו עצמם האבות "החדשים" לאחר הגירושין נאלצים לשלם אלפי שקלים בחודש כמזונות ילדים, כשבמקביל הם מטפלים בילדיהם משך מחצית מימות השבוע, על כל המשמעויות הכלכליות הנובעות מכך בדמות צמצום שעות עבודה, אחזקת דירה גדולה דיה למגורי הילדים, רכישת מזון, תשלום חשבונות וכיוצב'. במקרים בהם הכנסות ההורים היו דומות, נוצר מצב במסגרתו לאחר תשלום המזונות נותרה האם בתחילת החודש עם סכום גדול משמעותית מן הסכום שנותר בידי האב, באופן שלעיתים לא איפשר לו לספק תנאים נאותים לילדיו בעת ששהו עימו ולשמור על רמת חיים דומה לזו שהתקיימה בבית האם.
שני מקרים מהסוג המתואר לעיל הם שהונחו בסופו של דבר לפתחו של ביהמ"ש העליון ובעניינם ניתן פסק הדין.
במסגרת פסק הדין נקבע כי במקרים של משמורת משותפת (אשר הוגדרה שם כחלוקת זמני שהות שווה לחלוטין של הילדים בין ההורים) ושל יכולות כלכליות דומות או זהות של ההורים, תוטל החובה לשאת במזונותיהם של ילדים בגילאי 6-15 (ואילך) על שני ההורים בהתאם ליכולתם הכלכלית. מקריאת האמור בפסק הדין כפשוטו עולה כי אכן מדובר בחידוש גדול, אולם כזה שהינו רלבנטי למשפחות מעטות ביותר, כאלה המקיימות חלוקת זמנים שוויונית לחלוטין ואשר בהן יכולתם הכלכלית של ההורים הינה זהה או קרובה לכך. אכן, כבוד השופט פוגלמן, אשר כתב את עיקר פסק הדין, שב ומדגיש כי עסקינן במקרים של חלוקת זמנים שוויונית לגמרי, דהיינו – מקרים בהם שוהים הילדים עם האב משך 7 ימים מתוך 14 או משך 15 ימים מתוך 30. ברוב הגדול של המשפחות עדיין לא נהוגה חלוקה שוויונית לגמרי של ימי השהות, וגם במקרים בהם ממלא האב תפקיד משמעותי בגידול הילדים שוהים עמו הילדים, ככלל, יומיים באמצע השבוע (כולל לינה) ובכל סופ"ש שני עד למוצ"ש או עד ליום א' בבוקר. נשאלת השאלה, מה דינן של משפחות אלה? האם הפרש של יום שהייה אחד בשבוע לטובת האם מוציא מקרים אלה מתחולת פסק הדין? התשובה לשאלה זו, כפי שהולך ומתברר גם מפסקי הדין אשר ניתנו על ידי בתי המשפט לענייני משפחה לאחר פרסומו של פסק הדין, הינה בשלילה. כלומר, פסק הדין קובע כי בכל המקרים, החובה לשאת בצרכיהם ההכרחיים של ילדים מגיל 6 ועד לגיל 15 (וכמובן שגם לאחר מכן) מוטלת כעת על שני ההורים, כאשר חלוקתו של נטל זה תתבצע בהתאם ליכולותיהם הכלכליות של ההורים ובהתאם לחלוקת זמני השהות של הילדים עימם וזאת ללא כל קשר למין ההורה. דהיינו, גם במקרים בהם שוהים הילדים עם האב משך פחות ממחצית ימות השבוע, יהיה מקום להפחתת נטל המזונות באופן יחסי לחלוקת הזמנים וליכולות הכלכליות.
על אף האמור לעיל, חשוב להבהיר כי פסק הדין לא קובע מנגנון ברור וחד משמעי אשר יביא בכל מקרה ומקרה להפחתת המזונות בהתאם לחלוקת זמני השהות וליחס ההכנסות בין ההורים ואפילו לא כזה אשר יביא בהכרח לפטור מוחלט ממזונות במקרים המעטים בהם חלוקת זמני השהות שווה לחלוטין וכך גם היכולות הכלכליות, וכדברי כבוד השופט פוגלמן:
"שני ההורים חבים באופן שווה במזונות ילדיהם בגילאי 6-15 ,תוך שחלוקת החיוב ביניהם תיקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות, לרבות הכנסה משכר עבודה. כתוצאה מכך, אפשרי כי במקרים של משמורת פיזית משותפת יופחת חיובו של האב בהשוואה למקובל כיום. אם ההורים שקולים מבחינה כלכלית, אפשרי גם שכל הורה יישא במזונותיו." (ההדגשות אינן במקור – מ.א.)
במסגרת פסק הדין הותיר בית המשפט פתח רחב ביותר להפעלת שיקול דעת על ידי השופט היושב לדין בכל מקרה ומקרה. בין יתר השיקולים הנוספים אשר נזכרו בפסק הדין לצורך פסיקת המזונות ניתן למנות את מידת המעורבות הרגשית של כל הורה בחיי הילדים, היקף תחומי אחריותו של כל הורה, פרק הזמן אותו מבלה כל הורה בפועל עם הילדים בעת שהותם עמו ועוד כיוצב'. בהקשר זה מציין כבוד השופט פוגלמן כי הפרשנות החדשה אשר אומצה בפסק הדין:
"...מבטלת את חיובו האפריורי של האב בתשלום המזונות ההכרחיים, ומותירה בידי בית המשפט שיקול דעת רחב לקבוע בכל מקרה לגופו – על בסיס מכלול הנתונים, ובהם גם הסדר המשמורת הפיזית שנקבע – את חלוקת המזונות שתבטיח ככל הניתן את טובת הילד בנסיבות העניין." (ההדגשה אינה במקור – מ.א.)
הגדילה לעשות כבוד השופטת ברק-ארז אשר קבעה כי גם במקרים של שוויון מוחלט בחלוקת הזמנים וביכולות הכלכליות יש מקום לקביעת "הורה מרכז" אשר יקבל לידיו כספים מההורה השני עבור הוצאות שאינן יומיומיות וידאג למימון הוצאות אלה, כאשר הצעה זו אומצה על ידי כל יתר חבריה להרכב.
"מנגנון יעיל שניתן להעלות על הדעת הוא מינויו של אחד מההורים כ"הורה מרכז" אשר יקבל לידיו בראשית החודש מחצית מסכום המזונות המיועד עבור ההוצאות שאינן בגין הפעילות היומיומית השוטפת דהיינו המזונות המיועדים לצרכים האחרים (ביגוד, ספרים, טיפול רפואי לא צפוי ועוד). סכום זה יוערך בכל מקרה על-ידי בית המשפט, בהתאם לגילאי הילדים ולצרכיהם. ההורה המרכז ינהל חשבון הוצאות זה ויוציא את הכספים במתכונת שתבטיח תיאום ואיזון בין מכלול הצרכים של הקטינים."
ההורה המרכז, כך על פי גישתה של כבוד השופטת ברק-ארז, יהיה ההורה שריכז את מרבית הטיפול בילדים ובצרכיהם (כגון רכישת ביגוד, לקיחת הילדים לרופא, רכישת ציוד לימודים וכיוצב') במהלך הנישואין.
מכל המפורט לעיל עולה בבירור כי האמירה לפיה בעקבות פסק הדין החדש ניתן פטור גורף לאבות מתשלום מזונות במקרים של משמורת משותפת רחוקה מלהיות מדוייקת.
ראשית, גם במקרים בהם מוגדרת המשמורת כמשותפת אולם חלוקת הזמנים איננה שוויונית לחלוטין תוטל על האב חובה לשאת בחלק נכבד יותר מהוצאות הילדים על מנת "לפצות" על הזמן העודף אותו הם שוהים עם האם, וזאת גם כשיכולותיהם הכלכליות של ההורים זהות. דהיינו, לא די בהגדרה הפורמלית של משמורת משותפת ומתקיימת בחינה של חלוקת זמני השהייה בפועל.
שנית, במקרים בהם חלוקת הזמנים שוויונית לחלוטין אולם יכולותיו הכלכליות של האב גדולות מיכולותיה של האם, יוטל על האב לשאת בחלק משמעותי יותר מצרכי הילדים בהתאם ליחס ההכנסות בין הצדדים.
שלישית, גם במקרים בהם קיים שוויון מחלט הן ביכולות הכלכליות והן בחלוקת זמני השהות רשאי כל שופט להפעיל שיקול דעת נרחב בפסיקת המזונות, כאשר השיקולים שנזכרו בהקשר זה במסגרת פסק הדין הם בגדר רשימה פתוחה אשר כל שופט רשאי להוסיף לה על פי ראות עיניו. נקודה אחרונה זו היא, לטעמי, המשמעותית ביותר מבחינת הגבלת תחולתו של פסק הדין. גם לאחר מתן פסק הדין, הגורם המשמעותי ביותר בפסיקת המזונות מוסיף להיות הגורם האנושי – זהות השופט, הרקע ממנו הוא בא, השקפת עולמו ותפיסותיו החברתיות. גם מהפסיקה אשר ניתנה עד כה על בסיס ההלכה החדשה עולה נקודה זו בבירור. הגם שכל השופטים מחוייבים לפסיקת ביהמ"ש העליון ומקפידים לעשות שימוש ברטוריקה של פסק הדין, הרי שבפועל התוצאות אליהן מגיעים שופטים שונים מוסיפות להיות שונות, כל שופט בהתאם לתפיסותיו והשקפותיו האישיות.
לבסוף, הותיר פסק הדין שתי שאלות כבדות משקל ללא מענה: האם יש תחולה להלכה החדשה בכל הנוגע לילדים אשר טרם מלאו להם 6? ומה דינם של אבות אשר פסק דין למזונות בעניינם (בין אם בדרך של אישור הסכם ובין אם בדרך של פסיקה) ניתן לפני פרסומו של פסק הדין החדש.
אשר לתחולת פסק הדין על מזונותיהם של ילדים אשר טרם מלאו להם 6, נראה כי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. הדין החל על יהודים בישראל בכל הנוגע למזונות ילדים הינו ההלכה היהודית. על פי ההלכה, החובה לשאת בצרכיו החיוניים של קטין עד גיל 6 מוטלת באופן בלעדי על אביו. שינוי המצב המשפטי בנוגע לילדים בגילאי 6-15 במסגרת פסק הדין התאפשר בזכות קיומה של גישה הלכתית רווחת ומקובלת בקרב חלק ניכר מגדולי הפוסקים לפיה החובה לשאת בצרכיו החיוניים של קטין בגילאים אלה איננה חובה מוחלטת כי אם חובה מדין צדקה, וככזו היא חלה באופן שוויוני על שני ההורים. במסגרת פסק הדין, אומצה גישה הלכתית זו תוך דחיית הגישה ההלכתית אשר יושמה עד לאותו מועד. בכל הנוגע למזונות ילדים עד גיל 6 לא קיימת גישה הלכתית מקובלת המחלקת את הנטל בין ההורים, ועל כן לא סביר כי ישנה תחולה לפסק הדין על מזונותיהם של ילדים בגילאים אלה. עם זאת, בעקבות פסק הדין נראים ניצנים ראשונים של פסיקת מזונות מדורגת. דהיינו, פסקי דין בהם נקבע סכום מזונות אחד עד גיל 6 וסכום מזונות מופחת לאחר גיל 6, דבר אשר לא היה מקובל בעבר.
אשר לתחולה רטרואקטיבית של פסק הדין על תיקים ישנים אשר הסתיימו בין בהסכם שאושר על ידי ביהמ"ש ובין בפס"ד, התשובה עדיין איננה ברורה. ככלל, לצורך שינויו של פסק דין למזונות לאחר נתינתו צריך התובע להראות כי חל "שינוי נסיבות מהותי". שינוי נסיבות מהותי כשמו כן הוא, אירוע חריג וכבד משקל אשר יש בו כדי לשנות את מאזן השיקולים הרלבנטיים באופן יסודי. בנוסף, שינוי נסיבות מהותי מוגדר ככזה שלא ניתן היה לצפותו מראש. כדוגמאות לשינוי נסיבות מהותי ניתן למנות בין היתר אבדן כושר עבודה של מי מההורים, מעבר של מי מההורים להתגורר בחו"ל, גילוי מחלה או צורך מיוחד אחר אצל הילד וכיוצב'. נשאלת השאלה האם מתן פסק דין חדש המשנה את ההלכה הנוהגת באשר למזונות ילדים הינו בגדר "שינוי נסיבות מהותי" אשר יש בו כדי להצדיק פתיחת פסקי דין אשר ניתנו. למרבה הצער, התשובה לשאלה כבדת משקל זו עדיין אינה ברורה ולא נותר אלא להמתין ולגלות כיצד ישיבו עליה בתי המשפט לענייני משפחה.